<h1>אהל מועד שער השבת דרך ט'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
נשאל לרשב"א אם דוחין שבת כדי להציל מי שרוצה לעבור על עבירה שחייב ליהרג עליה ואל יעבור השיב דמבעיא דרב ביבי ואביי בהדביק פת בתנור בפרק קמא דשבת משמע שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא אפי' איסורא זוטא כדי להציל חבירו מאיסורא רבא והדבר צריך תלמוד.
<h2>דף ל:</h2>
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו לא הניח עליו ככר או תינוק אסור להופכו ממטה למטה ואפי' לגבי מת אסרו לטלטל מן הצד.
תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת שדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו השבת.
<h2>דף מ.</h2>
חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ולהשתטף בחמין אסור בין בכלי בין בקרקע וזורק מים עליו ביד. חמין שהוחמו מעי"ט למחר רוחץ בהן אפי' כל גופו בבת אחת וכן דעת הרי"ף אלא שי"א שלא הותר בי"ט אלא לרחוץ בהם כל גופו אבר אבר. זיעה דבחמי בראשית אסורה שכשאמרו בפרק כירה זיעה במקומה עומדת אפי' בזיעה בחמי טבריא אמרו שאסורה אבל מותר לרחוץ בהם כל גופו אפי' בשבת בד"א בקרקע אבל בכלי כגון שמשתטף כל גופו בתוך הכלי אסור ויש מתירין בזיעה דבחמי בראשית וכן עיקר שהרי לא נאסרה הזיעה אלא מפני הרחיצה ואם הרחיצה בהם הותרה איך לא הותרה הזיעה ומי מערה הואיל והבלן רב אסור בין בזיעה בין לרחוץ בהם, וי"א דמי מערה שאמרו אסור חמי האור הם. חמין שהוחמו בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסור לרחוץ בהן.
<h2>דף מ:</h2>
מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונן ויבא ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונראה כאילו רחץ בחמין שהוחמו בשבת ומי שחש במעיו מחמין לו כלי או בגד ומניחו שם בשבת ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחו ע"ג בני מעים בשבת ודבר זה אף בחול אסור מפני הסכנה שלפעמים שהם רותחין הרבה.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו לא הניח עליו ככר או תינוק אסור להופכו ממטה למטה ואפי' לגבי מת אסרו לטלטל מן הצד.
מצילין המת מן הדליקה אע"פ שאין עליו ככר או תינוק שאם אין אתה מתיר לו יבא לכבות ואע"פ שאמרו בהפך בממון [לקמן קי"ז ע"ב] יותר ויותר בהול על מתו וכ"כ אדונינו הראב"ד ובעל ההשלמה ולעד"ן שבממון אם אתה מתיר להציל לפעמים לא יוכל להציל כל החפיצים והכלים שיש לו שם בפעם א' שמא יתפשט האור מהם כשיחזור להציל ויבא לכבות ולא רצו לחלק בין רב למעט וגזרו על הכל אבל גבי מת שבפעם א' הוא הצלתו ליכא למיחש לכבויי.
<h2>דף נג:</h2>
סכין ומפרכין לאדם גידולי מכה משום צער.
מותר להריץ בהמה לחצר כדי שיהיו מעיה רפויין אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן.
<h2>דף סו:</h2>
ומותר לסוך שמן ומלח בשבת.
<h2>דף צד:</h2>
מת שהסריח בבית מותר להוציאו לכרמלית ודוקא בלא ככר ובלא תינוק אבל בככר ובתינוק אסור לפי שאין ראוי להוסיף בהוצאה וכן דעת הרמב"ן וי"א שהוצאה זו לא הויא אלא ע"י ככר או תינוק. היה להם מקום לצאת בו יוצאין הם ואין מוציאין.
<h2>דף קח:</h2>
אין נותנין היין לתוך העין בשבת אבל ע"ג העין מותר ורוק תפל אפי' ע"ג העין אסור.
<h2>דף קט.</h2>
אין רוחצין במים הרעים שבים הגדול ולא במי משרה ששהו ולא בימה של סדום שאין זה אלא לרפואה.
<h2>דף קט:</h2>
אזוב יון אין אוכלין אותו בשבת שאינו מאכל בריאים לאכלו.
<h2>דף קיא.</h2>
החושש בשיניו גומע ובולע חומץ ואם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא שמן ובשמן ורד אסור במקום שהוא ביוקר לועסין בשבת אם אינו מתכוין לרפואה לריח הפה.
וזה הכלל להרמב"ן כל מקום שאדם חושש לא' מאיבריו ואין בו סכנת אפי' אותו אבר אפי' דברים המותרין לשאר בני אדם כגון גמיעת חומץ אסורין לו במתכוין לרפואה משום גזירת שחיקת סממנין כל מקום שיש בו סכנת אבר מתירין לו שבות אפי' ע"י מעשה ואפי' בדבר שאין דרכו בחול. כל מקום שאין בו סכנת אבר והוא חולה בכל גופו אלא שאין בו סכנה מתירין לו שבות דאמירה לגוי ועושין לו כל צרכיו ע"י גוי ומתירין לו שבות שיש בו מעשה ע"י ישראל ובלבד שיעשה ע"י שינוי.
<h2>דף קכג.</h2>
ומותר לחנק בשבת והוא הענין שעושות הנשים לזקוף עצמות הגרון.
<h2>דף קכח:</h2>
ואין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין אותה ביו"ט וכיצד מסעדין אותה אוחז הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו כדי שינק.
מילדין את האשה בשבת וקורין לה מילדת ממקום למקום וכ"ז שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת [קכ"ט ע"א] (מאימתי) [עד מתי] פתיחת הקבר כך הוא הדין בחיה כל ג' ימים הראשונים בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה מחללין עליה השבת. אמרה א"צ ורופא אומר ג"כ א"צ אפי' תוך ג' ימים אין מחללין עליה, מג' ועד השלמת ז' אמרה צריכה אני מחללין עליה אפי' רופא אומר א"צ, אמרה יכולה אני להמתין עד הערב אין מחללין עליה אבל סתמא מחללין עליה, מז' ועד השלמת ל' אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה מחמת הלידה אבל עושין לה ע"י ארמית שכל דבר שאין בו סכנה או' לגוי ועושה. עושין מדורה לחיה אפי' בימות החמה מפני שהצנה קשה לה ולחולה שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז.
אין מעצבין הקטן אפי' לאחר ג' ימים ותוך ג' מותר. וחותכין לו הטיבור ומרחיצין ומולחין ומלפפין אותו בשבת.
החולה שספק אם יש בו סכנת נפשות דוחין עליו את השבת ואפילו משום ישוב דעתו בלבד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר' אפי' באבות מלאכות כמ"ש גבי סומא שהיא יולדת שאם צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר, דברים הללו אין עושין ע"י גוים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל והאיסור העומד לפניו ומעכבו הוא (ששב) (שבת ששבת) היתר גמור לא איסור אחר לפיכך שוחטין לו בשבת ואין מתירין לו נחירה ע"י גוי אע"פ שאין בה אלא איסור לאו וכלל הוא לגבי חולה שיש בו סכנה שהשבת דחויה אצלו לכל דבר הצריך לו.
<h2>דף קכט.</h2>
והנאת איסור דדבריהם מותר אפי' בדבר שאין בו סכנה ואפי' באיסור של דבריהם דוקא בהנאה מותר אבל לא באכילה ויש מקומות שנהגו לאסור בש"ג אף לחולה ואין מתירין לו לבשל כלל אלא בדברים שאין בהם משום בש"ג ואנו לו נהגנו בזה להחמיר ומיהו אפי' לאותו חולה אוסרים אפי' למ"ש אותו בשול והכלים ואצ"ל שאסור הכל לבריא והרא"ה מתיר הכל למ"ש ונתן טעם שהואיל והגוי לא בשל אלא בשעה שהתבשיל אסור לנו אין בזה משום חתנות ועוד מתיר הרב כלי שנאסר אפי' בחול משום בש"ג לאחר שהדיחו דבו ודאי ליכא משום חתנות ואין כן דעת הרשב"א וגם שמענו שהרמב"ן היה אוסר אלא שאפ' שהוא מתיר אם בשל באותו כלי אע"פ שאין שם כדי ביטול שהרי בכל הכלי משערין אבל לדברי הכל אם נפל מבש"ג לתוך תבשיל של התר מותר להוסיף עליו עד כדי ביטול וכבר נתבארו דיני ביטול האיסורין בנ"א מדרך ח' של שער איסור והתר.
וזה הכלל להרמב"ן כל מקום שאדם חושש לא' מאיבריו ואין בו סכנת אפי' אותו אבר אפי' דברים המותרין לשאר בני אדם כגון גמיעת חומץ אסורין לו במתכוין לרפואה משום גזירת שחיקת סממנין כל מקום שיש בו סכנת אבר מתירין לו שבות אפי' ע"י מעשה ואפי' בדבר שאין דרכו בחול. כל מקום שאין בו סכנת אבר והוא חולה בכל גופו אלא שאין בו סכנה מתירין לו שבות דאמירה לגוי ועושין לו כל צרכיו ע"י גוי ומתירין לו שבות שיש בו מעשה ע"י ישראל ובלבד שיעשה ע"י שינוי.
עין שמרדה מותר לכחלה בשבת דשורייקי דעינא בלבא תלו למדנו מכאן שמחללין שבת על סכנת אבר א' וכן דעת רש"י ומ"מ בחיובי דרבנן מחללין דצורכי חולה עושין ע"י גוי ולא שני לן בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דאין ביה מעשה.
<h2>דף קל.</h2>
מילה דוחה שבת ומכשירי מילה אין דוחין את השבת הואיל ואפשר לעשותן מע"ש ולהביא איזמל ושאר דברים הצריכים למילה דרך קרפיפות וגגות וחצירות מותר והוא ששבתו שם ושלא יפסיק ביניהם כרמלית.
<h2>דף קלג.</h2>
עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ומוצצין הדם ונותנין עליו אספלנית וכמון ומיהו כמה דאפשר לשנויי משנין הלכך אם לא שחק מע"ש כמון לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו ובי"ט שוחק כמון וטורף יין ושמן, אין עושין למילה חלוק בתחילה בשבת ואם לא עשאו מע"ש כורך עליה סמרטוט לא הזמין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת, [ע"ב] ומשסילק ידיו אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין.
<h2>דף קלד:</h2>
ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהם את השבת. מרחיצין הקטן לפני המילה במים שהוחמו מע"ש ולאחר המילה ואפילו ביום ג' שבא בשבת מרחיצין אותה אפילו בחמין שהוחמו בשבת, היו יודעין שלאחר המילה נצטרך לדחות שבת במלאכה של תורה אין דוחין למילה משום כך אבל הגאוני' אינם מודים בזה. נולד מהול חוששין שמא ערלה כבושה היא ומספק יטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת ודין הברכות נתבאר בדרך א' של שער הברכות בנ"ג.
<h2>דף קלה.</h2>
קטן שספק הוא אם הוא בן ז' חדשים או בן ח' מלין אותו ואצ"ל בספק בן ט' הוא אבל לבן שמנה ודאי אין מלין אותו אפי' לטלטלו אסור שהרי הוא כאבן אבל אמו שוחה עליו מפני הסכנה ומניקתו, קטן שנולד בחודש הח' והיה שלם בשערו ובצפורניו ולד שלם הוא ומותר לטלטלו ומלין אותו בשבת.
בן שמונה חי אסור לטלטלו דחשוב הוא כאבן.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לי"א לי"ב, כיצד כדרכו לח' נולד בה"ש לט' בה"ש של ע"ש נימול ליו"ד י"ט לאחר השבת לי"א ב' ימים טובים של ר"ה לי"ב, ולנו שעושין שני ימים משאר יו"ט ה"ה שאינו דוחה יו"ט שני של גליות וכ"כ רש"י והר"מ כתב שכל שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו"ט ראשון אבל דוחה י"ט ב'.
<h2>דף קמז.</h2>
מי שרחץ בשבת בין בחמי טבריא בין בענין אחר מסתפג באלונטית שמקנחין בה וסופג בה ומביאה בידו לביתו אם יש שם עירוב ואין גוזרין שמא ישכח ויסחט.
סכין שמן בשבת וממשמשין ביד כל גופו להנאה אבל לא מתעמלין לשפשף בכח ולא מתגררין במגררת ואין יורדין לקרדומא והוא נהר שמימיו משלשלין ואין עושין שום דבר להקיא וביד מותר. [ע"ב] עצם שנשבר מותר להחזירו.
<h2>דף קמז:</h2>
אין מעצבין הקטן אפי' לאחר ג' ימים ותוך ג' מותר. וחותכין לו הטיבור ומרחיצין ומולחין ומלפפין אותו בשבת.
<h2>דף קנא.</h2>
עושין כל צרכי המת בשבת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזוז בו אבר ופוקקין נקבים שלא יכנס בו הרוח ושומטין הכר והבגדים מתחתיו בשביל שיהא מוטל על החול ולא יסריח מחמת הסדינין והכרים [ע"ב] וקושרין לחייו שלא תוסיף פיו להפתח ממה שנפתחה וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל לא שתעלה דהוי כבונה אלא שלא הוסיף. מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא תפוח [ע"א] כת' הרמב"ן ז"ל מדתנן ובלבד שלא יזוז בו אבר שמעינן דטלטול מקצת שמיה טלטול שלא תאמר עד שיגביה אלא כיון שמזיז ראשו של דבר שאינו ניטל אסור. גוי שהביא חלילין בשבת סתם אסורין לכל ישראל כי מן הסתם בשביל ישראל הביאם שאין דרך של גוים לקונן בחלילים ואפי' לערב אסורים עד שיעור שיבואו ממקום קרוב בד"א כשידוע שבאו ממקום קרוב אבל אין ידוע צריך לשהות כדי שיבואו מחוץ לתחום ואם ידוע המקום שהביאן משם ימתין בכדי שיבואו משם ובגוי ששרוי בעיר נאמר כאן נמצאו וכאן היו. גוים שעשו ארון וחפרו קבר סתם לדעת עצמן עשאוהו לפי' מותרין לערב מיד ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית שום ישראל והוא שעומד באסרטיא כך פי' הגאון ורי"א דבר זה אך רש"י פי' בענין אחר והר"מ מתיר לערב לישראל אע"פ שעומד באסרטיא דהוי פרהסיא ובלבד שימתין בכדי שיעשו.
